חברות, פגיעות ומה שביניהן

בואי נדבר רגע על חברות.

אחד הצרכים הבסיסיים והנחשקים ביותר שלנו.

אבל מה יש שם שכל כך קוסם?

המילה חברות טומנת בחובה שותפות, יחסים, רגש, שייכות...

מחקרים רבים מוכיחים קשר ישיר בין קשרי חברות עמוקים לאריכות ימים.

אם רגע נפשט את זה, יש בכך הגיון --->

כאשר אני מקיימת מערך חברתי תקין ויציב,

אני מרחיקה מעצמי את תחושת הבדידות

ומקרבת לעצמי את תחושת השייכות -

דבר המייצר אושר

ואושר מאריך ימים.

על פניו מדובר במשוואה די פשוטה. אך כשאנחנו מאפשרים לעצמנו לצלול לעומק, אנחנו נתקלים בלא מעט אתגרים וחסמים אשר מקשים עלינו לייצר מערכות יחסים מיטיבות.

אחד האתגרים שעליהם אני שומעת שוב ושוב באימונים אישיים, הוא האתגר להגיד "אני מחפשת חברים חדשים". אני שואלת את עצמי: אם חברויות תקינות ויציבות משפרות את איכות חיינו, מדוע קל לנו להגיד "אני מחפשת זוגיות חדשה, יציבה וטובה שתעניק לי....", וקשה הרבה יותר להגיד "אני מחפשת חברה חדשה שתעניק לי..."?

מדוע אנחנו מסכימות להעמיד את עצמנו במקום פגיע במקרים מסוימים, אך חוששות במקרים אחרים?

כשאנחנו מסתכלות לפגיעות ולפחד בעיניים, אנחנו מפגינות אומץ.

ברנה בראון, חוקרת קשרים בין בני אדם, מציירת מעגל מכושף של סבל, שמתחיל בניסיון שלנו להשתיק את הפחד ואת הפגיעות, עובר בהשתקה רחבה של רגשות, הופך אותנו לאומללים, חלשים ואז שוב פגיעים. הדרך לצאת ממעגל הכישוף המסויט הזה היא להסתכל לפחד בעיניים ולהגיד "אני רואה אותך, אני שומעת אותך, תודה על הניסיון שלך להגן עלי, אבל אני מתכוונת להתמודד ולעשות את זה בכל זאת".

גם אתן מוצאות את עצמכן מתעסקות בשאלות על בדידות, שייכות, חברות, זוגיות ומערכות יחסים?

מוזמנות לשתף אותי בתגובות.

ואסיים בקלישאה מבית היוצר של דודו טסה:

"עדיף כישלון מפואר מחלומות במגירה"